שש בבוקר, יום שבת, בעודי ישנה גל גדול מכה בי ומעיר אותי משנתי…
אני מתעוררת, עדין במיטה, לצידי ישן דן..
מהר מאוד אני מבינה שהגל הזה שהכה בי, כאילו אני מצויה בליבו של ים סוער, הגיע מתוכי ולא מחוצה לי, התינוק שבתוכי מבקש לצאת החוצה עכשיו..
אחוזת בהלה אני מושיטה יד לעבר דן, "מאמי קום, הלידה התחילה…צריך להתקשר למיילדת".
"בטח יש עוד זמן..זו לידה ראשונה…" היא עונה לו, תתזמן ונראה…"
"אני יוצאת עכשיו", היא עונה לאחר שהיא מבינה את המרחק בין הצירים….היא גרה 5 דקות מאיתנו.
מהרגע שהיא נכנסה אני מוצאת את עצמי בכאבי תופת חוזרת ואומרת…."אבל אני לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת מה לעשות"…
חלפו כמה שעות מותחות שבהם המיילדת לא מבינה למה התינוק לא יוצא כבר…חרדה מתגנבת למרחב.
תכננו לידת בית..
"הרבה מלידות הבית מסתיימות בבית חולים, כדאי לכם להיערך לאפשרות שזה יקרה גם לכם" אמרה לי חברה, כמה שבועות לפני.
"אני יולדת בבית" אמרתי לה, "לא מוכנה לשקול שום אפשרות אחרת"
איזו תמימה הייתי אז…ארבע שנים אח"כ אמרתי אותו הדבר וילדתי את נהר אור בבית החולים בשארם השיח במצרים, באמצע חופשה משפחתית.
בחזרה לאותה שבת..
האווירה מתוחה, המיילדת רוצה לפנות אותנו לבית החולים, אבל אני בתוכי יודעת שהכל בסדר, זה פשוט שיעור שאני צריכה לעבור דרכו, וכמו לכל דבר בחיים, גם לזה החיים כבר הכינו אותי…
מה קרה בסוף ולמה נזכרתי בזה עכשיו?כבר מספרת.
פרק 43 בפודקאסט מאישה לאישה: מעבירות את חכמת השבט עלה.
הפעם אירחתי את זוהר בר שלום, אמנית יוצרת, מלווה תהליכי חיים ו"צלילות עומק" בראי המפתחות הגנטיים ואומנות ההתבוננות ואישה מהממת שאני מאוד אוהבת לשיחה מרתקת על איך לעצור תוך כדי תנועה.
אני מרגישה שהפרק הזה הוא המשך ישיר לפרק האחרון שיצא עם אילת אלמוג שבו דיברנו על חיבור למהות הפנימית. על כך שבעיתות של שינויים גדולים כדוגמת השינויים שאנחנו מצויות בו עכשיו יחד עם חוסר הוודאות והבלבול יכולה להעלות חרדה ואז בניסיון לפתור או להיפטר מהחרדה (מילים של זוהר) אנחנו מנסות לפנות לעשייה, האוטומטים הישנים עולים, ואנחנו פונות לעשייה ואפילו עשייה לא קשובה כדי לקבל ביטחון, אבל הפעם אותה עשייה שפעם יצרה תוצאות כבר לא מייצרת.
בפרק הצענו פרקטיקה אחרת למפגש עם החיים, כזו שלא מנסה לפתור או להיפטר מדבר אלא רק מתבוננת בתנועה הטבעית שגם ככה מתרחשת בתוכנו.
דיברנו על כך שלרובנו אין באמת אפשרות לעצור להתבונן ולחכות שתשובות יגיעו.
זוהר חלקה איתנו את הפרספקטיבה שלה בראי המפתחות הגנטיים לאיך מתבוננים תוך כדי תנועה.
"אנחנו רוצות לשאול את עצמנו מה חי בנו" היא אומרת.
למה אני מודעת עכשיו ברמת המחשבה, למה אני מודעת ברמת הרגש ולמה אני מודעת ברמת התחושה הפיזית שלי, ואם אשאל את 3 השאלות האלו אוכל להתרחק מהמקום הזה שבו אני מגיבה ממקום שמנסה לפתור או להיפטר ואולי אוכל להיות בחדווה ובסקרנות ולראות מה התהליכים הפנימיים שמתרחשים בי.
נשאל את השאלה, מי היא זו שמתבוננת?
יש כאן הזמנה לדינימיקה אחרת עם החיים בה מעצם המודעות לתנועה שמתחוללת בתוכי אני יכולה להיות עדה לשינוי ממש כמו בלידה, היא קורית מעצמה כשאנחנו מפסיקות לנסות לשלוט בדברים שאין לנו שליטה עליהם ופשוט מאפשרות לטבע לעשות את שלו.
חזרה לאותה שבת בבוקר:
"אני לא יודעת מה לעשות…אני לא יודעת מה לעשות"
החרדה עולה בקרבי…ואני מבינה שאם אני רוצה ללדת אני צריכה לשנות את האסטרטגיה ולהפסיק לתת למוח להוביל אותי במסדרונות הצרים שהוא צועד בהם.
אני לוקחת את השליטה בחזרה לידיים ומורידה את הנוכחות לגוף, מתבוננת בתנועה העזה שהוא מייצר, נושמת ונעה בקצב שהוא מכתיב וזמן קצר לאחר מכן קורה הפלא, הוא נפתח ואורי מגיח לאוויר העולם,
אההה ככה עושים את זה…המוח מבין לבסוף.
