הפודקאסט

לנטישה פנים רבות…
לפעמים אנחנו יכולות להסתובב בתחושה שאחרים נטשו אותנו….יכול להיות בן משפחה קרוב, בן זוג או אפילו הבורא בעוד שאנחנו אלא שנוטשות את עצמנו.

מאז שאני זוכרת את עצמי חיפשתי בית שיש בו אהבה ללא תנאי…

כל דבר שקרה לי השפיע עלי, גרם לי לאשמה והלקאה עצמית, טלטל אותי.

רק שנים אח"כ זכיתי לבנות בתוכי בית אוהב שאני יכולה לשכון בו, בית שיש בו משאבים פנימיים שמאפשרים לי לצלוח את אתגרי החיים.

את רוב חיי ביליתי במרדף…מרדף אחרי תארים, תעודות, אישורים חיצוניים.

היתה לי הזכות להשיג את כל מה שסיפרו לי שיעשה אותי מאושרת לפני גיל 30.

מקצוע נחשב, זוגיות רצינית, עבודה מכובדת ולהפתעתי הרבה לא חיכה שם אושר.

למה זה היה ככה?

אנחנו עוברות כבר תקופה בשער מאוד גדול שבו אנחנו מתפשטות מצורה מוכרת שלנו ולובשות צורה חדשה….

לפעמים זה בא עם תחושה של אובדן, פרידה, ממשהו מוכר וידוע.

לפני כשמונה שנים חיי השתנו ללא הכר… יש את מיטל של לפני ומיטל שאחרי ובהרבה מובנים הן שתי נשים שונות.

אמא תספרי לי סיפור מפחיד, חדש, שלא שמעתי אף פעם, על מכשפה….
ככה אורי מבקש ממני בכל לילה.
כשאני מספרת לו הוא תמיד שואל…אמא, היא רעה? כן, אני עונה. ואז הוא שואל…מה קרה לה? כי משהו באינטליגנציה והתום הילדי שלו מבין שהיא כנראה עברה משהו בחיים שגרם לה לסגור את הלב שלה.

בין המצרים זה זמן שבו אנחנו פוגשים את המקומות הצרים בתוכנו..

הערוץ שעליו אנחנו מכוונות, בדומה לרדיו, יקבע את מה נקלוט, כלומר התדר שלנו הוא שקובע מה נמגנט לחיינו, איזה מחשבות נחשוב, מה נרגיש ואיזה מציאות נזמן לחיינו.

מה שתומך בי בזמן הזה זה הסביבה שבה אני נמצאת והתכנים שאני צורכת.

כשהייתי צעירה הערך העצמי שלי היה נמוך.

לא ראיתי את עצמי בכלל ומה שחשבתי על עצמי הדהד לי כשיקוף דרך הערות מקטינות שקיבלתי מהסביבה.
אוליב היה כינוי גנאי שכינו אותי בו…

רק שנים אח"כ הבנתי שהערך העצמי הנמוך שלי גרם לי לפרש את המציאות בצורה מסוימת שלא היה לה שום קשר לאמת.

ישבתי על הרצפה בחדר, מסביבי מאפרה מלאת בדלי סיגריות….משהו בחיים שאני חייה הרגיש כאילו זה לא החיים שנועדתי לחיות…זה היה כאילו אני משחקת תפקיד ראשי, בחיים של מישהי אחרת.

איך לא להישבר במעברים